<h1>ספר החינוך מצוה ס"ו</h1>
<h2>דף ט.</h2>
להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דוחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאול מהן אין דוחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירוח מעט אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל בריוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתינו השלימה על זה לסעוד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר [שמות כ"ב] אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם. ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר בתורה דרך צואה [דברים ט"ו] והעבט תעביטנו. שורש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים יושלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו מצד שורש זה הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתינו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותינו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגולו ובצמצום מזונו. וכעניין זה שאמרנו כדי לזכותינו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלהים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסן, וכולי, כמו שבא במסכת (עבודה זרה) [בבא בתרא י' ע"א]. דיני המצוה כגון אי זה עני קודם במצוה זו, והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו [כתובות ס"ח ע"א] שהאדם מרוחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשוקץ עד שקרוב להיות מיאוסו כמיאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרוחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבואר במקומות מכתובות [ס"ז ע"א] ובבתרא [ח' ע"א ואילך] ובמקומות רבים מן התלמוד.
